top of page

Fifty years after the Yom Kippur War, we need to unite under a common goal - CJI Fellow Shahar Ufaz


We invite you to read Shahr Ufaz's oped about the connection between Yom Kippur and the importance of educating the next generation.


The oped is in Hebrew.



חמישים שנה לאחר מלחמת יום הכיפורים אנו זקוקים שוב להתכנס תחת מטרה משותפת - הפעם במלחמה על חינוך ילדינו


מאת שחר אופז

הכותב הינו איש חינוך, עמית במרכז לאימפקט יהודי ומנהל בית הספר "קדם".



בכל מלחמות ישראל, לא העוצמה והכמות הם שניצחו, אלא עוז הרוח, התבונה והלכידות. על המשמרת של האחרונים ניצבת מערכת החינוך שמאז קום המדינה הייתה מקור לגאווה - כפי שבמלחמת יום כיפור התעשת צבא העם והצליח לקום ממשבר, גם כיום, עלינו המשימה להחזיר את מערכת החינוך לחוד החנית העולמי.


במלחמת יום הכיפורים אבי, עליו השלום, היה מבוגר מידי כדי להילחם. הוא לחם במלחמת ההתשה, בששת הימים כבש יחד עם חבריו לסיירת הירושלמית את מוצב הנקניק ומוצב הפעמון והיו שותפים לחיבור ההיסטורי של בירתנו, ירושלים. לכן, בגיל 40, במלחמת יום הכיפורים, התנדב אבי להיות מרצה חינוכי במוצבים בכל גזרות הלחימה. לדבריו, במנוחת הלוחמים תוך כדי הקרבות היה חשוב לחיילים להתלכד סביב "שעת חינוך" (לרוב היסטורית או גיאוגרפית) כדי "לחזק את החוסן הלאומי". כן! במלחמת יום הכיפורים כאשר שר הביטחון פלט שמדובר בחורבן בית שלישי, הנהגה התבלבלה מעט, מי שהחזיק את המדינה "על הרגליים" היו האזרחים שידעו מייד, בלי לשאול שאלות, להתייצב, אחד לצד השני, אחד עם השני, להתכנס יחד גם במחירים קשים, כי הייתה מטרה אחת ברורה- מדינת ישראל לפני הכל.


כיום, חמישים שנה לאחר מלחמת יום כיפור, מלחמה צבאית כוללת אינה על הפרק. אך לצערנו, אנו בתרחיש מאוד לא פשוט - "תרחיש יום הכיפורים" של המערכת החינוכית במדינת ישראל. מערכת החינוך מפולגת יותר מתמיד. אנחנו מפולגים יותר מתמיד! מעמד המורה נמצא במקום נמוך מאוד. שעורי החינוך נבלעים תחת עומס הרדיפה אחר הישגים. "עם הספר" שרוי בבלבול של מאבקים חומריים ופוליטיים. האם מערכת החינוך סיימה את תפקידה ההיסטורי?


התשובה הפשוטה היא לא. ממש לא. התשובה המורכבת יותר מסתכמת בשאלה ברורה אחרת: לשם מה? לשם מה אנו מחנכים את ילדנו? התשובה נמצאת שנים אחורה (50 שנה ויותר)- אנו מחנכים את ילדנו בראש ובראשונה לערכים להבנת הבסיס הנפלא והמשותף של כלל אזרחי מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית.


השאלה הבאה היא כיצד? מה עלינו לעשות עכשיו?. גם כאן, ניתן להביט אחורנית. כפי שידענו "להיכנס תחת האלונקה" במלחמת יום הכיפורים, גם כיום אנו צריכים להבין שזה צו השעה!


ראשית, עלינו להאמין במחנכים ולגבות אותם ע"י החזרת הכוח והאמון המקצועי בהם ובמערכת החינוך. מורים מאוד מושפעים מהורי תלמידיהם, עלינו לגרום למחנכים להבין שרשות החינוך בידיים שלהם. קל להאשים את המחנכים, המנהלים, המפקחים... קשה אך חשוב יותר להבין אותם ולראות כיצד ניתן לייצר קהילה בעלת משמעות יחד עם המורים במקום שתי קהילות של "אנחנו בבית והם בבית ספר".


שנית, על משרד החינוך להאמין בעצמו ולפתח תוכניות ארוכות טווח. דבר שאינו פשוט כאשר אנו נמצאים תחת חילופי שלטון וחילופי שרים – אבל מדובר במערכת שחייבת להחזיק מגמה חינוכית לטווח ארוך. המגמה חייבת להיות מושפעת מפיתוחים טכנולוגיים מסייעים לצד שיח ערכי אחיד ברור חוצה מגזרים, מגדרים ופוליטיקה.


אחרון, בתי החינוך חייבים לפתח יכולת מדידה גם של החוסן החברתי לצד מדידת הישגים לימודיים. סקרנות, מסוגלות, ביטחון, יכולת להתנהל חברתית ועצמאית, יכולת להיפתח לכמות רחבה של דעות, יכולת לקבל את השונה והאחר, לפתח סקרנות, להתכונן לחיים ולעולם.

כאשר שאלתי את אבי מה היה כל כך חשוב בהרצאות החינוכיות שהוא נתן ללוחמים תוך כדי המלחמה והאם לא היה זה בזבוז של זמן? הוא צחק ואמר לי: במלחמות ישראל, מאז הקמת המדינה, הופתענו מההישגים בקרב אך תמיד היה ברור שאלו מגיעים בעקבות האמון החזק בחזון המדינה. אמון זה נבנה דרך חינוך הילדים, הנוער והבגירים. יסודות החינוך לא פסחו על היכולת שלנו להיות יצירתיים גם שלא הייתה תמיכה במדינת ישראל מצד שאר העולם, להיות מלוכדים מאחורי צדקת הדרך, להיות עצמאים גם כאשר אין "גב" מאחורינו ולהיות ערכיים תמיד, גם כאשר יש קושי וכעס רב תוך כדי לחימה.


חמישים שנה לאחר מלחמת יום הכיפורים אנו זקוקים שוב לאמון העם, ליכולת להתכנס כולנו תחת מטרה משותפת הפעם במלחמה על חינוך ילדינו. ערכו של "אומת חינוך – כעם הספר" כבר מושרש בנו מזה דורות, ולכן אין לנו פריבילגיה לא לנצח, גם במלחמה הזו.



Yorumlar


bottom of page